אתגר ההתבגרות הישראלי

אייל בן לאה |
25/08/2020

ליל ירח מלא במישור עמיעז

צילום: אייל בן לאה

 

כשאני מתיישב לכתוב את החוויה יוצאת הדופן שעברנו, אני מנסה להיזכר מתי בפעם הראשונה עלה הנושא. יכול להיות שלילות הקיץ המהבילים בשילוב עם שגרת הקורונה היא שהובילה לשיחות נפש ארוכות ביני לבין דוד חבר שלי ושם נבטה בנו המחשבה שאנחנו רוצים לקיים טקס התבגרות ישראלי. הקטנטנים שלנו בגרו והגיעו לגיל מצוות, ובעינינו זה נראה מוזר שלישראלים שכמונו אין שום טקס או אתגר המאשרר את העובדה שהילדים הופכים לבחורים, הרי לכל העמים יש מסורות כאלו- כמו למשל ילדי ספרטה שהיו נשלחים ליער למשך שלושה ימים ללא בגדים או אוכל, ואלו שחזרו התקבלו להיות לוחמים…
כולם יודעים שיש לנו את צה”ל והקומנדו שלנו הוא הכי הכי, ומספיק לומר את המילה “המוסד” בעברית בכל מקום בעולם בשביל לזכות בהערצה, וגם 8200 ואינטל ו waze, את כל זה עשינו ואין לנו טקס התבגרות? דוד הזכיר לי שלנו יש את הבר מצווה, וזאת אפילו מסורת יותר עתיקה מכולם, והיא עדיין נמשכת. לרגע כמעט ירדנו מהרעיון, אבל משהו היה חסר, הטקס היהודי אכן משמעותי ומרגש, ומשמעותו שהילד עכשיו אחראי למעשיו וזה טוב ויפה, אבל אנחנו גם ישראלים, אנחנו לא פראיירים, אנחנו רוצים לראות שהם אכן אחראים למעשיהם.
גמרנו אומר ליצור את “אתגר ההתבגרות הישראלי”, הגדרנו שהוא חייב להקיף ערכים המעידים על בגרותו של אדם כמו- תכנון, דיוק, אחריות, אומץ, סיבולת, ועוד ערך תודעתי מרכזי, והוא חייב להיות מותאם ל- 2020, כי בכל זאת עם כל הכבוד לאנשי ספרטה, קונגו או האמזונס, הבחורים שלנו מכירים את הערכים האלו בעיקר מתוך התמודדות יומיומית עם קונסולות הוידאו החדישות ביותר על ספות נינוחות וחטיפים עתירי נתרן- שזה מלח.

לאחר שיקלול כל האלמנטים הגענו להחלטה חד משמעית, אנחנו יוצאים בסוף השבוע לחווית ליל ירח מלא בארץ ים המלח- מישור עמיעז, נחל פרצים והר סדום.

 

20:00 –  פרק ראשון, יוצאים לדרך.

ערב יום שישי, אנחנו מסיימים להעמיס את הרכב ונפרדים מבנות הזוג שלנו שנראות כאילו שהן שמחות על שהשארנו אותן לבדן, ייחסנו את הדבר לשעות העודפות ששגרת הקורונה כופה עלינו תחת קורת גג אחת. יצאנו לדרך נרגשים, גילעד ואיתי זינקו צוהלים למושב האחורי, לא מודעים כלל לקראת מה הם הולכים, מבחינתם זה עוד טיול טבע.
הנסיעה עד לירידות סדום התנהלה מהר מאד, לא מעט בזכות הכבישים החדישים, וכשהתחלנו את הסלאלום המפורסם מטה, הרימו הילדים את עיניהם מהמסך הסלולרי שלהם לראשונה ושאלו בתמיהה, מה אנחנו נוסעים למדבר? אבל כבר כמעט חושך… הצבענו בידינו לשמים, על הירח המלא שהיה כבר תלוי בשמיים, הערב ירח מלא- לא חושך בכלל.

צילום: אייל בן לאה

הגענו לתחנת הדלק בנווה זוהר על כביש 90, ונכנסנו פנימה להתארגנות. כבר בכניסה לתחנה הבחנו בהמולת ג’יפים וקבוצות רוכבי אופנים שהבהירו לנו בתדהמה שמדבר יהודה שוקק חיים בליל ירח מלא. תפסנו לנו פינה שקטה, דוד התחיל לתפעל את הפק”ל קפה ואני הוצאתי מפה טופוגרפית, כיחכתי בגרוני ברוב פאטוס וביקשתי מהילדים שיעזבו את הסלולרי שלהם לרגע כי יש לי דבר חשוב להודיע להם, הגשתי להם את המפה והודעתי להם שהם עומדים לעבור את “אתגר ההתבגרות הישראלי”. במפה שלפניכם, המשכתי בארשת חשיבות, מסומן מסלול, באחריותכם להוביל אותנו בבטחה לאורך כל המסלול המעגלי, וכל זאת לבדכם לגמרי! ארשת הפנים המבודחת שלהם הפכה לתדהמה מהולה בחשש, מה ז’תומרת לבדנו? שאלו יחדיו. זה אומר שאתם צריכים לתכנן את המסלול, לזכור היטב היכן הפניות, לבדוק אם יש במסלול עליות או ירידות, ממה להיזהר והכי חשוב להאמין בעצמכם שתצליחו להתמודד עם האתגר- אנחנו סומכים עליכם. אבל מה פירוש לבד? התעקש גילעד וחיפש בעיני אביו תשובה. לבד, פרושו שאנחנו הולכים מאחוריכם, אבל אנחנו אילמים, לא יודעים לדבר, תיאלצו להתמודד, הוא הגיש להם זוג פנסי ראש והוסיף בחיוך סמוי- נפגש בתום המסלול אם נגיע לשם, והמשיך לבחוש את הקפה בפינג’אן.
שתינו קפה בנחת, וגם מזגנו לילדים לראשונה בחייהם, למרות שהם לא אהבו את הג’סטה, זה היה להם מר והם העדיפו להמשיך ולתכנן את הטיול, מה שהתבצע ברצינות תהומית שהצליחה להפתיע אותנו.

צילום: אייל בן לאה

כשהם הרגישו מוכנים, המשכנו בדרכנו וממש מול מפעלי ים המלח שלט ברור “מישור עמיעז, הר סדום” סימן לנו לפנות ימינה אל תוך השטח, והחלנו נוסעים על השביל המסומן אדום המתפתל לצידו של הר סדום עד שהגענו לחניון לילה מישור עמיעז. כאן חשוב לשים לב, שמחניון הלילה יש להמשיך ימינה עד לחניון עמיעז שהוא כמה מאות מטרים הלאה משם.

צילום: אייל בן לאה

23:00 – פרק שני,  תחילת הטיול, ממישור עמיעז לנחל פרצים.

חנינו את הרכב והתחלנו להתארגן לטיול- תרמיל, בקבוקי מים, מצלמות מכווננות, פנסי ראש, גו פרו שלא מצליח עדיין להתגבר על החושך ושני הילדים שנראו קצת אבודים, הם החזיקו את המפה בידיהם והתבוננו סביבם בחוסר נוחות, כינסנו אותם סביב המפה ופנסי הראש שלנו האירו אותה בבהירות. דוד הראה להם כיצד מצפינים מפה ורמז להם שכדאי להם לחפש את הכניסה הנכונה לואדי. הם החלו מתרוצצים דקות ארוכות עד שמצאו את הכניסה שעמדה לפניהם תחת שלט ברור כשמש בליל ירח מלא. נכנסנו אל תוך ערוץ נחל פרצים ותוך דקות ספורות קירות המצוק החלו מתרוממות לצידנו כאילו בנסיון להרשים אותנו בגובהם העצום. ביקשנו מהילדים לכבות את הפנסים על מנת שיוכלו להבחין באור הירח ששטף אותנו מכל עבר בתאורה ירחית מרתקת. הילדים התקדמו בנחישות פנימה אל ערוץ הנחל ואנחנו הזדחלנו מאחריהם לאיטנו. תוך שאנו צועדים, הבחנו מרחוק שהם נעצרים ומתבוננים בלהט במפה, התקרבנו בלאט ושמענו אותם מדברים ביניהם על כך שהם לא מוצאים את הירידה למערת הקמח. הדקות התארכו ונאלצנו להתערב ולשאול אותם מדוע העיכוב, הרי מערת הקמח סגורה והיא לא חלק מהמסלול שלנו, בלי להתבלבל הם ענו לנו שמציאת הנקודה חשובה בשביל ההתמצאות שלהם במסלול, חייכנו בסיפוק סמוי והמשכנו בדרכנו, בדרך המתוכננת. הערוץ המשיך להעמיק בין תצורות סלעי חוואר מענינות שגרפו מאיתנו קריאות התפעלות וצילומי תמונות באינסוף זוויות, השילוב הזה של ירח עגול התלוי מעל עם נוף הקדומים הזה הצליח לרגש את כולנו גדולים כקטנים.

נפגשנו שוב בפיצול השבילים מאדום לירוק, התוכנית שלנו הייתה לפנות ימינה עם הירוק ולעלות איתו בצורה טבעתית מעלה למישור עמיעז. הבנים התבוננו לכיוון המעלה התלול בעיניים נוצצות, שתיקתנו אישרה להם את שהם ידעו כבר קודם, הם מצאו את נתיב העליה חזרה למישור, והוא נראה מזמין כל כך בשבילם, הם הסתערו על הטיפוס ונעלמו מיד בתוך הנקיק הצר המעלה ענני פודרה לבנה תוך שהם מסייעים זה לזה, תוך דקות מצאו את עצמם למעלה במישור. הצטרפנו אליהם באיטיות המכבדת את גילנו ונדהמנו יחדיו מגודלו של מישור עמיעז, מהצד הזה הוא נראה פתאום עצום במיוחד.

צילום: אייל בן לאה

משטח האדמה השטוח הנפרס ממרגלות הר סדום ועד האופק נראה כאילו ונלקח ישירות מסרט קולנועי ישן, זכרנו את ותיקי הארץ מספרים שהמקום הזה שימש את חיל האויר כמסלול נחיתה והמראה בזמן קרבות תש”ח, עכשיו יכולנו גם להבין למה. לרגע כולנו איבדנו אוריינטציה בגלל השינוי הפתאומי בנוף, אבל בעזרת המפה והעובדה שיכולנו לראות בעין את חניון המכוניות מרחוק והר סדום הניצב ממול, התאפסנו שוב על המסלול והילדים החלו להוביל אותנו בדרך רחבת ידיים המשמשת גם את כלי הרכב הנוסעים לכיוון ההר.
הצעידה הארוכה לאור ירח והרוח החרישית משיבת הנפש שליטפה את פנינו הביאה אותנו לפתוח בשיחה מרתקת על הסיפור המקראי של סדום, אי אפשר היה להמנע מזה, הנוף הצחיח באופן קיצוני שעטף אותנו מכל עבר ותצורות הסלע הלא סימטריות הובילו אותנו באופן טבעי להזכר בלוט בן אחיו של אברהם אבינו שהחליט להשתקע בסדום- שהייתה אז נחשבת למקום פורה ושופע מים, וגם שתושביה היו חסרי מוסר באופן קיצוני, אבל זה לא מנע מלוט לבחור במקום הזה ולנטות בו את אהלו. הדברים גרמו לנו להביט סביב ולחשוב שהבחירה של לוט לא הייתה חכמה כל כך, דוד אפילו הראה לנו בגוגל תמונות של מאובני דגים שנמצאו במקום, הוכחה לכך שהאיזור באמת היה פורה ועשיר פעם.

צילום: אייל בן לאה

24:00 – פרק שלישי, הר סדום ההעפלה לראש ההר.

שעה של הליכה הסתיימה במהירות והגענו אל שיפולי הר סדום, שם פגשנו שלט קטן שמפנה אותנו ימינה במעלה ההר לכיוון מצפור הר סדום. הילדים יצאו בשעטת נעורים אל הדרך המטפסת לראש ההר, ואילו דוד ואני השתרכנו מאחור מנהלים דיון ער. שמנו לב שהם לא נראו לנו ילדים כל כך פתאום ובכלל אופן שיתוף הפעולה העירני שלהם וחכמתם גרמו לנו לחשוב שיכול להיות שזה שהם צורכים המון תוכן דיגיטאלי לא בהכרח הופך אותם לנבונים פחות.

צילום: אייל בן לאה

הטיפוס הסתיים ופגשנו את הבחורים כמעט בראש ההר בנקודת עיקול חדה ימינה של השביל, שם עמד שלט קטן המכניס אותנו שמאלה בשביל סימון אדום אל תוך פסגת ההר הנפרש ממערב למזרח. זו הכניסה הנכונה, הם התגברו על פוטנציאל בלבול קלאסי משום שהשביל מוביל לנקודת תצפית אחרת, אבל אנחנו רצינו להכנס לנקודת התצפית הראשונה, זו שאי אפשר להכנס אליה עם רכב. עלינו את התלולית הקטנה ונכנסנו לנקודה הגבוהה של רכס הר סדום, ממולנו ים המלח מנצנץ באור ירח, מימיננו אורות ירדן הנפרשים כשמיכה על הרי מואב, מאחורינו מישור עמיעז רחב הידיים, ואנחנו עומדים בראש גבעה קטנה שעל פסגת הר סדום ליד יתד ועליה סימון אדום.

 

24:30 – פרק רביעי, טקס ההתבגרות הישראלי

ישבנו במעגל על הארץ והעברנו בינינו בקבוק מים, תחושת הסיפוק של כולם ניכרה באמצעות החיוכים הרחבים, הוצאנו מהתרמיל שלנו שתי קופסאות קרטון קטנות והחזקנו אותן בידינו, אמרנו להם שאנחנו גאים לבשר להם שהם עמדו באתגר ההתבגרות הישראלי בצורה מושלמת ושאהבנו את הרצינות שלהם ואת השמחה, את האחריות והעזרה ההדדית, ושאנחנו גאים בהם ממש, ובתוך הקופסא נמצא רמז למסר חשוב שהיינו רוצים שייקחו איתם לחיים. הבחורים פתחו את הקופסאות ושלפו משם שני קנקני חימר קטנים. שאלנו אותם אם הם יכולים לחשוב מדוע בחרנו קנקנים דווקא, הבחורים לא הזדרזו להשיב, הם התייעצו בינם לבין עצמם בלחשושים ואז הישירו מבט אלינו וענו לנו בביטחון מלא, “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו”, ואז הם המשיכו להסביר לנו, בעוד אנחנו משתנקים מהתרגשות וגם קצת מתחושת גאווה, שהם מבינים את המסר והם לגמרי חושבים כך בעצמם, שחשוב לזכור שבחיים כדאי לבחור דברים או אנשים על פי מה שהם ולא רק בגלל איך שהם נראים.
הוצאנו מהתיק טוש שחור והגשנו להם, תרשמו את השמות שלכם על הקנקנים, הצענו, ונקשור אותם כאן ליתד סימון השבילים לזכרון עולם.

נראה לנו שהיום ייסדנו את טקס ההתבגרות הישראלי.

 

01:00 – סיום, הליכה חזרה לכיוון הרכב וחניון הלילה.

צילום: אייל בן לאה

קשרנו את הקנקנים ליתד שבפסגת ההר והחלנו עושים מטה את דרכנו חזרה. הדרך אמורה הייתה להיות ארוכה בדיוק כמו בהלוך, אבל כמו תמיד בחיים מצאנו שההליכה חזור תמיד עוברת מהר יותר משום מה… חצינו את מישור עמיעז בזריזות, כאילו ולא הלכנו כל הלילה ואנחנו בכלל ערים מאתמול. אולי זה בגלל ההתרגשות, או הציפייה לפריסה שמחכה לנו בחניון הלילה- כראוי לכל סוף טיול באשר הוא, הגענו לרכב במהירות ודילגנו אותו לחניון הלילה הסמוך.
העובדה שאנחנו רק בנים הקלה עלינו מאד את נושא התנאים הסינטריים, אע”פ שבסיומה של חוויה הצטערנו קצת שלא צירפנו את כל המשפחה, אבל בכל זאת, בחניון לילה במישור עמיעז אין שירותים או מים זורמים, צריך להסתדר. דוד הקים בזריזות אוהל שיהיה לנו איך ליישר את הרגלים, ובמהירות שיא התארגנו לארוחת המבורגרים מפנקת לסיום המסלול, הידיעה שאנחנו מעדיפים להתקפל עם הזריחה הראתה לנו שנותרו לנו כשעתיים לפני שהיא מתחילה להכות בכל עוזה, ובכל זאת לא ויתרנו על תה הצמחים המתוק של דוד, סיום מושלם לחוויה מושלמת.

 

 צילום: אייל בן לאה

 צילום: אייל בן לאה