שגרירים מההיסטוריה

ריספקט מיתוג |
01/01/2021

שגרירים מההיסטוריה נעים להכיר 🙂 

הנביא יחזקאל
האם ‘חזון ים המלח’ של הנביא מתגשם?

יחזקאל בן בוזי הכהן, המוכר לכולנו בשם הנביא יחזקאל, היה איש של חזיונות מרשימים, דרמות ודימיון.

בתקופת בית ראשון, הוא הפליא בנבואות זעם ותוכחה, אך משגלה לבבל בגלות יהויכין, חדל הוא עבר לנבואות נחמה.

בין נבואות אלו היה ‘חזון ים המלח’, בו ניבא כמיטב דמיונו כיצד בעתיד יצא נהר מירושלים, ירד לים המלח, ירווה אותו ואת סביבתו במים מתוקים ויהפוך אותו מים המוות לים החיים ויפריחו את המדבר שסביבו:

“ויאֹּמֶר אֵלי, המיִם הָאֵלֶה יוֹצְאִים אֶל-הגְלִילָה הקדְמוֹנָה, וְיָרְדוּ, על-הָעֲרָבָה; וּבָאוּ היָמָה, אֶל-היָמָה המוּצָאִים וְנִרְפאוּ המָיִם: וְהָיָה כָל-נֶפֶשׁ חיָה אֲשֶׁר-יִשְׁרֹּץ אֶל כָל-אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נחֲ ליִם, יִחְיֶה, וְהָיָה הדָגָה, רבָה מְאֹּד: כִי בָאוּ שָׁמָה המיִם הָאֵלֶה, וְיֵרָפְאוּ וָחָי–כֹּל אֲשֶׁר-יָבוֹא שָׁמָה, הנָחל” (יחזקאל, פרק מ”ז, פסוקים ח’-ט’).

כיום, יש הרואים בדבריו אלה חזון הממתין להגשמה ומייחסים את תחילת ההתגשמות לתופעות טבע שונות כגון הצפת נחל ערוגות וגילוי דגים בבולעני ים המלח ואפילו לרעיון תעלת הימים.

אשת לוט
בין מצוקי הר סדום המרשימים בצחיחותם, היורדים בתלילות אל ים המלח, מעל מערת מלח אפופת מסתורין, בולט צוק, עמוד מלח אחד ומיוחד.

האגדה המקומית קוראת לו “אשת לוט”. האם זהו זכר לאותו סיפור מקראי דרמטי על כוחות אלוהיים וכוחות הטבע שחברו כדי למגר את הרוע ועל אשה אחת, שנענשה על כך שסובבה את ראשה?

בין אם זהו סיפור, משל או אמת, אין ספק שארץ ים המלח הייתה ונותרה אזור שכולו דרמה של צבעים, של ניגודים, של תצורות טבע נדירות, של הרי מלח נישאים.

בין אם אנשי סדום המקראית חוו את חרון האל ובין אם רעידת אדמה שכולה אש וגופרית, כך או כך, הדרמות כולן עדיין עצורות בנוף הקדמוני הנשגב.

נוף אשר אליו לא יכלה אפילו אשת לוט להתאפק מלשאת את עיניה.

ישו ויוחנן המטביל

אם תהיתם מדוע מדי שנה פוקדים מאות אלפי מבקרים את קאסר אל יהוד, הנקודה הצפונית ביותר בארץ ים המלח, התשובה נעוצה בקדושי הנצרות והטקס שטבע חותם בדורות של מאמינים, צליינים ואמנים.

יֵשׁוּ, יֵשׁוּע , או ישוע בן יוסף, הוא מייסדה של הנצרות והדמות המרכזית בדת זו, אשר בה הוא נחשב למשיח ולבן האלוהים.

לפי המשוער, הוא חי בשנים 4 לפנה”ס עד 30 לספה”נ. באמונה הנוצרית והמסופר בברית החדשה, ישו היה יהודי מבית דוד שנולד בבית לחם לאמו מרים, אשר התעברה מרוח הקודש בעודה בבתוליה .

בימי חייו סבב ישו ביהודה ובגליל והפיץ בין תושביהם את בשורתו, בסיועם של שנים-עשר תלמידיו-שליחיו.

הוא חולל נסים והכריז על מעמדו כבן האלוהים אשר בא להביא לאנושות את הגאולה הסופית ואת מלכות השמים .

לפי הברית החדשה, ישו ניצלב על ידי הרומאים, אולם מותו, אשר סיים את ייסוריו, היה רק שלב לקראת תחייתו בדרכו להביא את הגאולה.

יוחנן המטביל, אשר גם דמותו מופיעה בברית החדשה, היה גם הוא יהודי, קרוב משפחה של ישו.

יוחנן, אשר גם סיפור לידתו מלווה בניסים, היה למורה רוחני כריזמטי שנודע בנבואותיו האפוקליפטיות. הוא קרא לאנשים לחזור בתשובה לפני יום הדין המתקרב והיה זה שבישר על בואו של ישו המשיח.

למרות שגדל במשפחת כהונה אריסטוקרטית, בחר יוחנן להסתובב בהרים, להזין את עצמו בחגבים ובדבש בר ולקיים בקרב מאמיניו טקסי הטהרות בנהר הירדן, אשר הקנו לו את הכינוי “המטביל”.

על פי המסורת הנוצרית, בבית עברה השוכנת מול קאסר אל-יהוד, על הגדה המזרחית של נהר הירדן שנשפך לים המלח, הטביל יוחנן גם את ישו ואת מאמיניו.

אירוע זה ואתר הטבילה הפכו למקודשים בעולם הנוצרי והונצחו באינספור יצירות אמנות לאורך הדורות. זהו מקורו של טקס הטבלת הילודים בנצרות.

לאורך ההיסטוריה, מגיעים למקום צליינים כדי לטבול במקום המקודש שבו הוטבל ישו.

לשימושם, נבנו לאורך גדתו המערבית של הירדן מנזרים, בתי הארחה וכנסיות, אשר הקנו לאזור את הכינוי “ארץ המנזרים”.

הראשונה והבולטת מבין הכנסיות היא זו המכונה “קאסר אל יהוד” – כנסיית יוחנן המטביל היוונית אורתודוקסית, אשר אליה צמוד רציף טבילה.

משה ויהושע
חציית הירדן הנה סיפור על המעבר ממנהיגות במדבר למנהיגות בכנען עם דמויות מרכזיות ביהדות שהגעתם לגבול הירדן\ארץ ים המלח הפכה סמל לדורות.

נתחיל בסוף – משה מת, מנגד ראה את הארץ ואליה לא הגיע. יהושע תופס את מקומו כמנהיג.

זהו לא רק מעבר מנהיגות בין-דורי – זהו מעבר גיאוגרפי: חציית נהר הירדן מעבר הירדן המזרחי לארץ כנען, מעבר סוציולוגי ודמוגרפי: משבטי נוודים לעם היושב על אדמתו. מעבר היסטורי: פרק חדש בחיי העם.

את הפרק הזה מתחיל יהושע במפגן מנהיגות נסי, שמעצים את מנהיגותו, במקום שנקרא עכשיו ‘קאסר אל-יהוד’ (בערבית: “ארמון היהודים”).

העם הגיע רק אמש מהשיטים אל מקום זה על גדת נהר הירדן ולן במקום לפני המעבר.

הימים ימי ניסן. נהר הירדן זורם בעוצמה, שופע מים. והנה, למרבה התדהמה, בשנייה שבה רגלי הכוהנים הנושאים את הארון טובלות בנהר, המים נעצרים ומאפשרים לעם כולו לעבור בחרבה, ממש כפי שהיה בים סוף 40 שנה קודם לכן, בתחילת מסע הנדודים במדבר. סגירת מעגל אמיתית. כך מדווח לנו ספר יהושע ועד היום נשמרת המסורת לפיה זהו המקום וזה האופן שבו חצו בני ישראל את נהר הירדן בכניסתם לארץ כנען.

לוט ואברהם
סכסוך רועים, הבדלי אישיות, או קרע אידיאולוגי, מסופר שלוט היה איש מוסרי יותר מאנשי סדום המקראית, שהרי לולא כן לא היה ניצל מחורבן סדום ועמורה.

אבל, צדיקות היא כנראה עניין יחסי. בספר בראשית פרק י”ג מתוארת מריבה בין רועיהם של לוט ושל אברהם (שהיו קרובי משפחה) על שטחי מרעה. סיומה מוכיח בוודאות מי הצדיק הגדול מהשניים: אברהם.

אברהם הוא שמביא את המריבה לפתרונה בדרכי שלום, מציע “מתווה היפרדות” ואף נותן ללוט לבחור ראשון את כברת הארץ שאליה ילך:

“ויאֹּמֶר אבְרָם אֶל-לוֹט, אל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹּעי וּבֵין רֹּעֶיךָ: כִי-אֲנָשִׁים אחִים, אֲנָחְנוּ: הֲלאֹּ כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָרֶד נָא מֵעָלָי: אִם-השְמאֹּל וְאֵימִנָה, וְאִם – היָמִין וְאשְמְאִילָה” (בראשית פרק יג, פסוק ח’-ט’).

כאשר לוט בוחר את ככר הירדן באזור סדום, אברהם מוותר לו על חלקת ארץ דשנה זאת, למרות שהייתה שייכת לו.

לאחר הפרידה, ואולי בעקבותיה, מגיעה הבטחת ה’ לאברהם על הארץ.

פרשני מקרא רבים מנגידים בין שתי הדמויות ורואים בהן התגלמות של תפיסות עולם שונות: אברהם מפייס, חושב “מהראש ולא מהבטן”, איש שלום ומוסר, וותרן. לעומתו לוט קצת חמדן, מנצל את זכות הבחירה הראשונה שהציע לו אברהם ובוחר את האזור הטוב יותר מבחינה כלכלית. ולא זאת בלבד, אלא שהבחירה שלו פחות מוסרית (זוכרים כמה רשעים היו תושבי סדום, שאליהם בחר להצטרף?).

מהאירוע הזה אנחנו יכולים ללמוד לא מעט על ככר הירדן בעת ההיא על אורח החיים, על מצוקת מקומות המרעה שבגינה שני בעלי צאן ומקנה גדולים לא יכלו להתגורר על אותה פיסת ארץ, וכמובן על אישיותם השונה של שתי הדמויות הידועות הללו:

“ויִשָא-לוֹט אֶת-עֵינָיו, וירְא אֶת  כָל-כִכר הירְדֵן כִי כֻלָהּ משְׁקֶה לִפְנֵי שׁחֵת ה’ אֶת-סְדֹּם וְאֶת-עֲמֹּרָה, כְגן-ה’ כְאֶרֶץ מִצְריִם, בֹּאֲכָה צֹּער” (בראשית, פרק יג, פסוק י’).

כת האיסיים
מיסטיקה, נזירוּת וסוד המגילות הגנוזות של קומראן, אחד האתרים המשמעותיים בארץ ים המלח.

האם היו אלה האיסיים שכתבו את מגילות ים המלח שהתגלו במערות קומראן ובמערות נוספות במדבר יהודה? האם החידה הזאת תמצא מענה?

מסקרנת לא פחות היא חידת האיסיים עצמם. מי היו חברי הכת המוזרה הזאת, איך חיו בתנאים הקשים של אזור ים המלח ומדבר יהודה, מה גרם להם לחיות כך ולהקדים גם את רעיון הקיבוץ וגם את רעיונות הנצרות?

האיסיים היו כת מתבדלת שחיה באזור קומראן ויש האומרים ששמם בא להם מהמילה ‘אסיא’ – מרפא, מאחר והיו מומחים בריפוי בעזרת צמחי מרפא מקומיים ואבנים מיוחדות מהמקום.

בכתביו של ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) הם מתוארים כחבורה של מיסטיקנים שמתעלים מעל עולם החומר ומנהלים חיים של פרישות, צניעות מופלגת, שיתוף והתמקדות בסגולות הרוח.

הם אינם צוברים רכוש וקניין, מעבדים את האדמה כדי צרכיהם בלבד, חיים בשוויון, ללא שיעבוד של האחר ומתוך שיתוף ברכוש ועזרה הדדית. מקפידים על אהבת אלוהים, אהבת המוסר ואהבת האחר.

כת האיסיים זכתה לתשומת לב רבה של ההיסטוריונים עם גילוי המגילות הגנוזות בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל.

סיפור שתחילתו ברועה צאן בדואי שזרק אבן למערה כדי לחלץ ממנה את העז שלו ופגע בכד חרס ובו שלוש מגילות עתיקות, והמשכו גילוים של אלפי קטעי מגילות קלף ופפירוס – כתבי היד העבריים הקדומים ביותר שנמצאו, ששרדו בזכות אקלימה היבש של בקעת ים המלח.

אחת הסברות הרווחות היא שהמגילות נכתבו בידי אנשי כת האיסיים שהתגוררו באזור קומראן והוחבאו על ידיהם במערות האזור בזמן המרד הגדול ברומאים בשנים 74-66 לספירה.

דוד ושאול
עין גדי המקראית ידועה בדמויות מרתקות אלו, דוד ושאול, וכיום מאות אלפי מבקרים בשמורת הטבע עין גדי נהנים מנחל דוד המפורסם. אך מה קרה שם באמת? 

“ויְהִי כאֲשֶׁר שָׁב שָׁאוּל מֵאחֲרֵי פְלִשְׁתִים, ויגִדוּ לוֹ לֵאמֹּר: הִנֵה דָוִד בְמִדְבר עֵין גֶדִי: ויִקח שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָחוּר מִכָל-יִשְרָאֵל, ויֵלֶךְ לְבקֵשׁ אֶת-דָוִד ואֲנָשָׁיו על-פְנֵי צוּרֵי היְעֵלִים: ויָבאֹּ אֶל-גִדְרוֹת הצאֹּן על הדֶרֶךְ, וְשָׁם מְעָרָה” (שמואל א, פרק כד). 

כאן, באחת ממערות עין גדי, כפי שמספר ספר שמואל, מסתתרים דוד ואנשיו מפני שאול המבקש את נפשם.

אך משעוצר שאול בפתח המערה שבעומקה נמצאים דוד ואנשיו, הוא אינו מבחין בהם. למרות ההזדמנות, לבו של דוד לא מלאו לפגוע בו והוא רק מתגנב וחותך את כנף בגדו של שאול.

הוא אף משתחווה לשאול ונשבע כי לא יפגע בו, כי משיח ה’ הוא.

גם מאנשיו מונע דוד מלפגוע בשאול. ושאול? הוא פורץ בבכי ומביע את השלמתו עם העברת המלוכה לדוד.

צוקי היעלים, המערות וגדרות הצאן, שהיו עדים לדרמה הנוגעת ללב, ליחסים הסבוכים בין שאול לדוד ולתחילתה של שושלת בית דוד – הם עדיין כאן. גם אנחנו.

כריסטופר קוסטיגן ותומאס מולינה
חלום חיים ומוות – אלו היו בין ראשוני החוקרים של ים המלח.

כריסטופר קוסטיגן היה אירי, מראשוני חוקרי ים המלח.

כבעל השכלה תיאולוגית ישועית , גילה קוסטיגן הצעיר משיכה וסקרנות עצומה למקומות הקדושים לנצרות ושם לעצמו כמטרה לחקור את ים המלח ולמדוד את עמקו.

ב- 1835 הוא הגיע לטבריה, עם סירה קטנה אותה רכש בבירות ועם ספן מלטזי שגייס שם. תוכניתו הייתה לשוט לאורכו של נהר הירדן מהכנרת דרומה עד לים המלח.

השייט על נהר הירדן , בחום הלוהט של אוגוסט, כאשר מפלס המים רדוד ביותר והאפיק צר, התיש את כוחו והוא נאלץ להמשיך את מסעו ביבשה.

הוא סחב את סירתו בעזרת גמלים וצעד דרומה לכיוון ים המלח, הותקף על ידי שודדים, אך לא וויתר.

הוא שט לאורך חופי ים המלח עד לחלקה הצפוני של “הלשון” במשך שמונה ימים, וביצע מדידות בכליו הפרימיטיביים.

הוא סבל מהחום העז וכאשר מי השתייה אזלו, הוא מהל את מי הים המלוחים בקפה ושתה אותם.

לאחר שכוחותיו תשו, הבדואים מהסביבה אשר עקבו אחרי מסעו מהחוף, לקחו אותו לבית החולים ביריחו ומשם הובא אל מנזר סן סלוודור הפרנציסקני שבעיר העתיקה בירושלים.

ב- 7 בספטמבר 1835 נפטר כריסטופר קוסטיגן ונקבר בבית הקברות הקתולי בהר ציון .

12 שנה מאוחר יותר, הגיע קצין חיל הים הבריטי, תומאס הווארד מולינה לטבריה עם סירת עץ ועם אותה שאיפה: לשוט בנהר הירדן מהכנרת לים המלח, כדי לשרטט את מפת האזור.

המסע הנועז בחומו של אוגוסט בבקעת הירדן גבה גם ממנו את חייו, לא לפני שהספיק להותיר אחריו מספר מדידות.

סירת העץ שלו, שהובאה מאנגליה על ידי זאב וילנאי, נחקרה ושופצה על ידי סטודנטים מהחוג לציוויליזציות ימיות באוניברסיטת חיפה, והיא מוצגת היום בלובי של מרכז המבקרים של מפעלי ים המלח.

שני החוקרים האמיצים הללו, אמנם מתו על מזבח משימתם, אבל ים המלח אינו שוכח אותם:

שמותיהם הונצחו על לשון ים המלח – חלקה הצפוני נקרא ‘כף קוסטיגן’ וחלקה הדרומי-מערבי נקרא ‘כף מולינה’.

הנרי טריסטראם
הכומר שהיה לאבי הזואולוגיה בארץ ישראל.

הכומר הנרי בייקר טריסטראם היה מלומד, נוסע ואורניתולוג אנגלי. האמת היא שבלעדיו לא היינו יודעים הרבה על הטבע והחי של ארץ ישראל במאה ה- 19.

מגיל צעיר היה טריסטראם זואולוג וצפר נלהב ומימש את עניינו בתחום, תחילה כנער באנגליה, ואחר בברמודה, במדבר סהרה, בלבנון, מסופוטמיה וארמניה.

אולם ככומר, עיקר סקרנותו ועבודתו התמקדו בארץ ישראל. טריסטראם היה אחד מהחוקרים האירופיים הראשונים שהגיעו לארץ ונחשב למעשה ל”אבי הזואולוגיה בארץ ישראל”.

הוא ביקר בארץ 8 פעמים ויצא בה למסעות לבדו ובראש משלחות מחקר, בהם חקר את החי והצומח, התעניין בכתבים עתיקים וחיפש ראיות לנאמר בכתבי הקודש.

את סיפורי מסעותיו אסף ופרסם בספר “מסע בארץ ישראל – יומן 1864-1863” ואת תצפיותיו ריכז בספרו “החי והצומח של ארץ ישראל ” שראה אור לראשונה ב- 1889 .

כתביו אלה ואוסף הפוחלצים והאדרים שלו מהווים מקור ידע חשוב בדבר עולם החי של ארץ ישראל בתקופה העות’מאנית.

אזור מיוחד אשר שבה את ליבו של טריסטראם היה אזור ים המלח, אשר בו הרבה לטייל.

בספרו הוא מקדיש מקום נרחב לאזור, מתאר באופן מפורט את ים המלח ואף מעלה השערה שלשון ים המלח נוצרה כתוצאה מהיקוות ארבעה נחלים לימה וכי היא מרבץ של חוואר אשר נסחף מההרים באמצעות הנחלים . את

כבעל זכויות רבות במחקר הזואולוגי של ארץ ישראל ובגילוי מינים חדשים בה, קרויים על שמו של טריסטראם בעלי חיים רבים, ביניהם הציפור טריסטרמית , המכרסם מריון טריסטמי ולטאת טריסטראם.

נובומייסקי ולנגוצקי
ממכרות סיביר לאוצרותיו של ארץ ים המלח.

ים המלח אינו מתמסר בקלות. הוא חושף את אוצרותיו רק לחולמים אמיתיים ולעקשנים, אשר מצליחים להתמודד עם תנאי הטבע הקשים של האזור, להיצרב בשמש היוקדת, להפקיר את הגוף למלח וליובש, ליצור יש מאין ולא להפסיק להאמין. כאלה היו מישה ומוסיה: משה אברמוביץ’ נובומייסקי ומשה לנגוצקי.

שניהם נולדו בסיביר למשפחות שעסקו בכריית זהב. את הידע שלהם בתחום כריית משאבי טבע והמשיכה שלהם לתחום רתמו לחלום הציוני והשכילו להפיק אוצרות מים המלח ולייסד את תעשיית האשלג והברום הארצישראלית. חברת מפעלי ים המלח, שהיא היום אחת מיצרניות האשלג והברום הגדולות בעולם, היא המשך ישיר של פועלם.

נוֹבוֹמֶיְיסקי, אשר גדל בסמוך לימת באיקל שבסיביר, סיים לימודי הנדסת מכרות והיה מחלוצי תעשיית המכרות בסיביר. מששמע לראשונה על ההרכב המיוחד של מי ים המלח, הפך הדבר למשימת חייו.

הוא שם לעצמו למטרה לחקור ולפתח את ניצול משאבי ים המלח וחתר לכך ללא לאות.

בשנת 1920 עלה עם משפחתו לחדרה ושלב אחר שלב ניהל מחקרים וסקרים גיאולוגיים, רכש זכויות שיט בים המלח, אחר זיכיון כריית מלח בהר סדום, לאחר מכן צריפים נטושים ליד נמל כרך שבחופו הצפוני של ים המלח, עד שבסופו של דבר קיבלה “חברת האשלג הארץ-ישראלית” שהקים, זיכיון לניצול אוצרות ים המלח מהנציב העליון הבריטי.

כחלק מפועלו להפחת חיים באזור, היה שותף להקמתו של קיבוץ ‘בית הערבה’, כשהוא משיג את האישור להקמתו באמתלה של הקמת שכונות מגורים נוספת לעובדי מפעל ים המלח.

בן סיביר השני, משה לנגוצקי, שהיה תחילה פועל ראשי במשקו של משה נובומייסקי בגדרה, הפך תוך זמן קצר ליד ימינו ולראשון חלוצי ים המלח.

השילוב של רקע בכרייה מבית הוריו, הרפתקנות ומסעות נדודים מחשלים במונגוליה ובמנצ’וריה הפכו אותו לשותף מושלם לחזונו של נובומייסקי.

במהלך 44 שנות פעילותו בים המלח, פעל תחילה לנגוצקי לבדו באזור, ערך תצפיות, סקרים וניסויי הפקה ראשונים של אשלג וברום ממי הימה, אחר ניצח על מלאכת בניית בריכות האידוי, שאיבת מי הימה אל הבריכות, ארגון התחבורה היבשתית ותפעול הציוד המכני הכבד של החברה, הוא הקים וניהל את מחלקת הים של החברה וניהל, במסגרת ‘מפעלי ים המלח’ את מחלקת הציוד המכני הכבד.

לנגוצקי היה גם המפקד הראשון של ה’הגנה’ באזור וזכה בהערצת התושבים הערבים של האזור כולו. מסירותו והצטיינותו של לנגוצקי בעבודה בים המלח זיכו אותו בפרס העבודה של ההסתדרות ובאזרחות כבוד של המועצה האזורית תמר.

אליעזר ליפא סוקניק
“אבי” התגלית הארכיאולוגית הדרמטית ביותר בתולדות ישראל – המגילות הגנוזות.

פעם בדור ואולי לעיתים נדירות יותר מתגלה ממצא שמשנה את ההבנה ההיסטורית שלנו.

אירוע מסעיר בקנה מידה כזה היה גילוין של המגילות הגנוזות – מגילות קומראן, הכתבים העבריים העתיקים ביותר שהתגלו אי פעם.

הראשון להבין את טיבן של המגילות ואת גודל השעה ההיסטורית היה אליעזר ליפא סוקניק – הארכיאולוג הראשון של האוניברסיטה העברית.

מאמציו של סוקניק לקנות את המגילות, לפענח ולחקור אותן, שפכו אור חדש על הבנת ההיסטוריה של היהודים בימי בית שני. על כישלון המרד בכיבוש הרומאי ועל התקופה המכוננת שבה נולדה הנצרות.

כמו בספר מתח – רועה בדואי שרדף אחרי אחת העיזים שלו זרק אבן אל תוך מערה. האבן פגעה בכד עתיק שהוסתר בה ובכד זה ובכדים נוספים שהיו במערה גילה הרועה גווילים עתיקים.

הרועה מכר את הגווילים בפרוטות לסוחר עתיקות מבית לחם, אשר מכר את חלקן לפטריארך האשורי-סורי בירושלים.

מששמע הארכיאולוג פרופ’ אליעזר סוקניק על המגילות מסוחר עתיקות ארמני, הוא היה נחוש לברר את חשיבותה של התגלית.

בחשאי, בשטח הצבאי שנשלט על ידי הבריטים, הוא נפגש עם הסוחר שהציג בפניו פיסת קלף.

סוקניק זיהה מיד את הכתב העברי הקדום. מאוחר יותר, כשנחשף לשלושה מהגווילים שנמצאו, כתב:

”ידיי רעדו והחלתי פורש אחד מהם. קראתי משפטים מספר ונמצאתי למד כי כתובים הם עברית תנכ”ית נפלאה, בדומה לסגנון ספר תהלים. לפתע ניעורה בי ההכרה כי זיכני הגורל לקרוא בספרים עבריים שעין לא פענחה אותם זה אלפיים שנה“.

מכאן סקרנותו האינטלקטואלית וההתרגשות שאחזה בו לא ידעו מנוח. עד שרכש 3 מהמגילות והכל בימים המתוחים שקדמו למלחמת העצמאות.

מיד כשהגיעו לידיו המגילות, החל לפענח אותן בשעת לילה מאוחרת.

השעה ההיסטורית הזאת הועצמה כשבצירוף מקרים נדיר התקיימה באותו לילה עצמו, ליל כ”ט בנובמבר 1947 , ההצבעה באו”ם על אישור תוכנית חלוקת ארץ ישראל.

פרופ’ סוקניק, ניהל חפירות ארכיאולוגיות באתרים חשובים כבתי הכנסת בבית אלפא ובחמת גדר והחומה השלישית בירושלים.

מפעל גדול נוסף שלו הוא זה של האנציקלופדיה המקראית שבראשו עמד יחד עם משה דוד קאסוטו .

אולם, אין ספק שגולת הכותרת של פועלו הייתה ההכרה בחשיבותן של מגילות קומראן, חקירתן ותרגומן.

ואילו לא די בתעתועי ההיסטוריה הללו, הרי שאת שאר המגילות הביא לישראל לא אחר מאשר יגאל ידין, בנו של פרופ’ סוקניק – רמטכ”ל וארכיאולוג חשוב בזכות עצמו .

יהודה איש קריות
האם כאן התחיל סיפור הבגידה שמלווה את התרבות המערבית?

הוא הפך לשם נרדף לבוגד בתרבות הנוצרית. יהודה איש קריות. האם היה באמת הבוגד שהסגיר את ישו לידי הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס והביא לצליבתו, או שהיה תלמידו הנאמן ביותר, כפי שמרמזים כתבים עתיקים שלא נכנסו לברית החדשה? ואולי היה למעשה היחיד מבין התלמידים שהבין את טבעו האמיתי של ישו ובהסגירו אותו סייע לו למעשה להשיל מעליו את גופו האנושי, ולרוחו לשוב ולהתאחד עם האל העליון, כפי שעולה מכתבים גנוסטיים? האם סיפור הבגידה היה אחת מהסיבות העיקריות להתפתחות האנטישמיות? האם יהודה איש קריות נדון לשאת על גבו את הקונפליקט יהודי-נוצרי, כשם שישו נשא על גבו את הצלב?

אינספור שאלות עדיין מלוות את ישו, את יהודה ואת יחסיהם. והשאלה הנצחית והפרוזאית יותר: מאיפה בא יהודה איש קריות? האם בא ממקום הנקרא ‘קריות’ המופיע בספר יהושע בנחלת שבט יהודה, או שאין זה שם של מקום ספציפי, אלא מונח גאוגרפי בעל משמעות כללית (“כפרים”).

התפיסה הרווחת מזהה את מקום הולדתו עם ‘תל קריות’, או בשמו הערבי ח’ירבת אל-קרייתין, הנמצא למרגלות הר עמשא, על גבול מדבר יהודה. חורבת קריות נחפרה בשנים 1991-1992 על ידי יהודה גוברין, ונחשפו בה שרידי כנסייה ביזנטית. על פי הארכאולוגים שחפרו באתר, התקיים בו יישוב בתקופת בית שני.

המלך הורדוס
“המלך הבנאי” ששינה את פניה של הארץ.

הוא אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה. ספרים ויצירות רבות הוקדשו לדמותו הטרגית השנויה במחלוקת: המלך הורדוס.

הורדוס פעל כשלוחם של הרומאים, בתקופת הביניים שבין שלטון מלכי בית חשמונאי לבין שלטון נציבי רומא, ושינה את פניה של יהודה פוליטית ופיזית.

הוא חי חיים מלאי יצרים וגילם באישיותו ובפועלו אינספור ניגודים:

הוא היה יהודי בעיני עצמו ואדומי בעיני היהודים; הוא עשה הכול כדי להיות אהוב על בני עמו היהודים, אך ספג מהם בוז בשל היותו בן לגרים: אב ממוצא אדומי ואם נבטית; הוא נתפס על ידי המסורת היהודית כמנהיג אכזר, נקמן ואיש דמים, אשר השליט שלטון רומאי על יהודי ארץ ישראל וטבח בהם, בחכמיהם ובסנהדרין שלהם, אולם היה זה הוא שהשקיט את המחלוקת בעם בין הפרושים והצדוקים; הוא היה שנוא על השמדת בית חשמונאי, אך היה זה שבנה מחדש את ירושלים והאדיר את שמה; הוא בנה מחדש את בית המקדש כבניין מפואר, אולם הקים גם מקדשים פגאניים; הוא נחשב על ידי המסורת הנוצרית כמי שפקד לרצוח את כל התינוקות בבית לחם כדי לגדוע את חיי ישו המשיח בעודו עולל, אולם לחם בבדלנות הדתית היהודית. הוא היה “שועל פוליטי”, אך נדחף לבנות ביצורים מתוך חשש לחייו שגבל בפראנויה. הוא היה איש משפחה אוהב ללא פחות מ- 10 נשים, אבל רצח את אשתו ושניים מבניו. אבל דבר אחד אינו שנוי במחלוקת: האיש אהב לבנות. יש אומרים שאהבתו לבניה גברה אפילו על תאוות ההרס שלו. מפעלי הבנייה המונומנטליים שלו ברחבי הארץ, זיכו אותו בתואר “המלך הבנאי”. הוא בנה מבנים בקנה מידה, במורכבות ובהדר שלא נודעו אז כמותם, תוך שימוש בחידושים טכנולוגיים מרשימים וביצירתיות אדריכלית יוצאת דופן.

תנופת הבנייה של המלך הורדוס ברחבי הארץ: המגדלים והמצודות בירושלים, בנייתה מחדש של העיר שומרון לה קרא “סבסטיה”, הקמת עיר נמל גדולה בקיסריה, בנית ארמונות פאר מבוצרים במצדה, בהרודיון וביריחו, הקמת אמות מים, מרחצאות, תיאטראות ואמפיתיאטרונים, והיפודרומים למרוצי סוסים ועוד ועוד – יצרה אינספור מקומות עבודה, רווחה, שינוי של תרבות הפנאי ופריחה כלכלית בתקופתו.

אחד השרידים המרשימים ביותר ממפעלות הבנייה של המלך הורדוס, הוא כמובן מצדה. קשה שלא להתרשם מביצורה של מצדה, מהארמון המערבי שהורחב על ידיו, ובעיקר מהארמון הצפוני, אשר נבנה בקצה המצוק, על 3 מדרגות סלע טבעיות, ונחשב לפנינה אדריכלית אמיתית, על חדריו ואולמותיו המעוטרים, מקווה הטהרה ובית המרחץ ומרפסת הנוף העגולה, ממנה השקיף ‘המלך הבנאי’ אל פאר יצירתו ואל נופם הפראי של נחל צאלים, נחל משמר ונחל חבר.

אלעזר בן יאיר
מנהיג הקנאים וסופו הדרמטי של המרד הגדול.

“הוי אנשים גיבורי החיל! הן מני-אז קיבלנו עלינו, לבלתי עבוד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את אלוהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק….והנה גלוי וידוע לפנינו, כי מחר יבוא אידנו, אך הרשות נתונה לנו לבחור מות גיבורים, אנו ומחמדי-עינינו יחד. …על כן תמותנה-נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות. ואחרי כן נגמול איש לרעהו חסד גיבורים, ומה טוב ומה יפה יהיה בנשאנו את חירותנו אלי קבר…

את הנאום הזה נשא אלעזר בן יאיר מנהיג הקנאים הנצורים במצדה, במילים ששם בפיו ההיסטוריון בן התקופה יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלוויוס).

אלעזר בן יאיר היה ממנהיגי כת הסיקריים הקיצונית בתקופת המרד הגדול ברומאים. הסיקריים הסתובבו כאשר פגיון קטן מוסתר מתחת לגלימותיהם, ועסקו גם ברצח מתנגדיהם.

בהנהגתו של אלעזר לחמו הקנאים כנגד חיל המצב הרומי, הצליחו להביסם והשתלטו על ירושלים. אולם משמאס העם בדרכם הקיצונית ובשפיכות הדמים שלהם, כמה מהם נאלצו לנוס אל מצדה ולהתבצר בה. 

לאחר חורבן ירושלים בתשעה באב, בשנת 70 לספירה, ולאחר נפילת הרודיון ומכוור בידי הרומאים, היו אנשיו של אלעזר היחידים שנותרו להתנגד לרומאים.

נאומו של אלעזר יאיר, הנחשב ליצירת מופת רטורית, שכנע את מרבית לוחמי מצדה להתאבד בטרם יפלו בידי הרומאים. כך, באקט הרואי נפל המעוז האחרון במרד הגדול ולא נותרה עוד התנגדות לרומאים על אדמת יהודה.

יהודה אלמוג
החלוץ הנצחי שהפיח חיים בארץ ים המלח.

לא רבים אנשים שניתן לומר עליהם ש”עשו היסטוריה”, אבל כזה היה יהודה קופילביץ אלמוג (1895 – 1972).

האיש ששילב באישיותו להט אידיאליסטי רומנטי עם יזמות חלוצית ועשייה, הטביע את חותמו על ההתיישבות העברית בארץ ובעיקר על פיתוח ארץ ים המלח.

כהומניסט וסוציאליסט מושבע, לחם אלמוג על זכויות העובדים בחברת האשלג של ים המלח; כציוני מושבע, המאמין בגאולת הארץ ובקביעת עובדות בשטח, יזם את עלייתם לקרקע ואת פיתוחם של ישובים באזור; כראש המועצה האזורית תמר יזם, בין היתר, הקמת מלונות וכבישים ופעל נמרצות לשיקום אתרים ארכאולוגיים והיסטוריים האזור.

בין יוזמותיו של אלמוג היו הקמת מוזיאון בית היוצר ואכסניית הנוער בנווה זוהר, ייסוד “אגודת מצדה” – לשימור וקימום מצדה עין גדי והמערות”, שמטרתה העיקרית הייתה לפתח את מצדה כאתר תיירות בעל חשיבות לאומית עליונה. לזכותו נזקפת גם הקמתו של “המשכן לתרבויות ים המלח”, כמרכז לחינוך ולמחקר במצדה.

כל חייו של אלמוג עמדו בסימן חזון והגשמה: הוא היה איש תנועת ‘ החלוץ ‘ ברוסיה, עוזרו הקרוב של יוסף טרומפלדור, ממייסדי ההסתדרות הכללית, ממייסדי ומראשי גדוד העבודה, מאבות רעיון “חומה ומגדל”, מפעילי הקיבוץ המאוחד בחברת אשלג ארץ-ישראלית וראש המועצה הראשון של המועצה האזורית תמר, אשר לפיתוחה היה מסור מרבית חייו.

קיבוץ אלמוג, שהוקם בשנת 1979 בצפון ים המלח, נושא את שמו. את אישיותו מסכמות באופן מופלא המילים שנחקקו על מצבתו: “יהודה אלמוג, החלוץ הנצחי”.

רמבו
מדבריות אפגניסטן בארץ ים המלח — סילבסטר סטאלון בצילומי הסרט ‘רמבו 3’.

לאחר שכיכב בשני סרטים עטורי פרסים ורוויי דם, הגיבור המיתי ג’ון רמבו פרש לחיים בודהיסטיים, אבל מהר מאוד מצא את עצמו באפגניסטן במשימה לחילוץ קולונל אמריקאי.

טוב, לא ממש באפגניסטן, אלא אצלנו, בארץ ים המלח.

בשנת 1988 צולם חלק מהסרט רמבו 3, בגילומו של השחקן סילבסטר סטאלון, בין ערד לעין בוקק.

הנוף המדברי שלנו נמצא כתחליף הולם למדבר האפגני. גם כשצריך היה להוסיף בו מצודה, זה לא היה ממש קשה, בהפקת ענק יוקרתית ועתירת ממון כזאת שנהנתה מתמיכתה של חברת הפקה ישראלית, ממערכת הביטחון הישראלית, מרשות שמורות הטבע, ממשרד הפנים, ממשרד התעשייה והמסחר ואפילו מסיועו האישי של השר אריאל שרון. עד כדי כך שדרך מיוחדת נסללה במיוחד לצורך הצילומים ועד היום ניתן ללכת בה ולהרגיש רמבו.

עמוס עוז
בין טיולי זריחה במדבר לפסגת הספרות העולמית.

מאז היה עמוס עוז צעיר, הילך עליו המדבר קסם. שירו הראשון “נגב צהרים”, אותו פרסם בהיותו בן 20 , היה כולו שיר הלל לעוצמתו הגברית המתפרצת של להט המדבר.

משבגר, וכבר היה לסופר נודע בארץ ובעולם, מצא לו בית במדבר, בעיר ערד בה חי עם משפחתו כשלושים שנה. מידי בוקר, עוד בטרם זריחה, נהג עמוס עוז לשוטט במדבר, ליהנות מהקצב האיטי והעצל שלו, שהשרה, לדבריו, שלווה ורגיעה על כתיבתו.

את עירו ערד אהב מאוד, לא רק בשל מיקומה, אלא גם בזכות המארג האנושי המגוון והמיוחד שבה והקשרים האנושיים הבלתי אמצעיים שנרקמים בה.

אין ספק שהעיר ותושביה, שכניו, השיבו לו אהבה. בתקופת זאת, לצד כתיבתו, היה עוז מורה נערץ באוניברסיטת הנגב שבבאר-שבע. כהומניסט וכאדם פוליטי, היה עמוס עוז מעורב מאוד בסוגיות שונות בחיי הנגב. הוא הציב את בני האדם ואת רווחתם לפני הפיתוח הנדל”ני ודגל בהשבת מרבית האדמות לבעליהן מהשבטים הבדואים. חרה לו במיוחד הפער שבין פריחתן של ערי הנגב למצוקה בה חיים אנשי הפזורה הבדואית ואנשי עיירות הפיתוח.

עמוס עוז, אשר נולד בשנת 1939 וחי את מחצית חייו בקיבוץ חולדה, נחשב על ידי רבים לאחד מגדולי הסופרים בישראל. ספריו וסיפוריו תורגמו ל- 45 שפות ושמו עלה לא פעם כמועמד ראוי לפרס נובל לספרות . הוא גם היה איש רוח מהמובילים בשמאל הישראלי ולא חשש להביע את דעותיו בנחרצות, אך תמיד בנועם שאפיין אותו. הגותו העיונית של עוז עסקה בספרות, בזהות ישראלית וציונית, במחשבה מדינית-חברתית מנקודת השקפה סוציאל-דמוקרטית.

אולם, נראה שרק מהמקומות בהם כתב ומהמדבר שהעניק לו השראה, ניתן באמת להבין משהו על געגועים, על חיבור עמוק להיסטוריה ולמקורות ועל אהבת הארץ של עוז. לא כמושג נשגב, אלא כאהבה ממשית לאבן, לסלע, לעקבות לטאה בחול ולנופים הפראיים.

קליאופטרה
היפהפיה המסחררת שגילתה את פינוקי ים המלח.

היא היתה הפרעונית האחרונה, והעובדה שחיה את חייה הסוערים כבר לפני יותר מאלפיים שנה, לא השכיחו מאיתנו את יופיה ואת קסמה של קליאופטרה.

לאורך ההיסטוריה כולה דמותה כ”פאם פטאל” ממשיכה להלהיב את דמיונם של משוררים, ציירים, מחזאים, סופרים, יוצרי סרטים ואמנים.

אבל יופייה, שעשה לה שם בעולם העתיק ואשר שבה את ליבם של קיסרים ומלכים, היה לא רק מתת טבע, אלא גם תוצאה של שגרת טיפוח יוקרתית.

מספרים שאחד מסודות היופי שלה היה מנהגה לרחוץ באמבט של חלב אתונות בו פוזרו עלי כותרת של ורדים ושנערותיה רקחו עבורה מסיכות הזנה מיוחדות לפנים מחמר, מיין ודבש ואפילו מזהב.

ניתן היה לסמוך על האישה העוצמתית הזאת, שתדע לשים יד על מוצרי הטיפוח הטובים ביותר ולרתום את כל משאבי הטבע כדי להשיג יופי ונעורים נצחיים. עד כדי כך, למעשה, שהיא ניסתה
לרכוש את ים המלח כולו עבור מצרים, משגילתה את הסגולות הקוסמטיות וכוחות המרפא המופלאות שלו.

את הספא הראשון בעולם הקימה הפרעונית היפהפיה על חופו של ים המלח ומספרים שידעה להעריך כבר אז את תרומתו של הבוץ השחור עתיר המינרלים שבמקום לבריאותו של העור והאמינה בכל ליבה שהוא האחראי למראה הקורן שבו נודעה.

לאחר שהשתכשכה בספא הפרטי המפנק שלה, נהגה לסוך את עורה ואת שיערה בשמנים שמוצו מצמחי האזור. את פולחן היופי שלה נהגה לסיים בהזלפה של בושם האפרסמון היקר מזהב, אשר הופק בעין גדי, אשר אולי ניתן לזקוף את כיבושיה הנשיים גם לזכותו.

דוד קורן (קורונל)
“אני זוכר את בית הערבה, פיסת מדבר צרובה בארץ חרבה” (חיים חפר ועמוס קינן).

אם השם ‘בית הערבה’ שמור בזכרונו של כל ישראלי, הרי שלדוד קורן שמור מקום של כבוד במפעל החלוצי הזה. יש שמכנים אותו עדיין” המוכתר” של בית הערבה.

בשנת 1934 היה צריך להיות הוזה כדי להאמין שניתן להקים יישוב חקלאי בדרום מזרח ים המלח.

האזור היה מלוח מידי ומרוחק מידי. ניתן היה להגיע אליו במשאיות ואחר כך בשיט בים המלח מצפונו לדרומו. אבל זה לא מנע מדוד קורן ומחבריו לקיבוץ המאוחד לחלום.

משהבינו כי לא יוכלו לעשות זאת מסיבות פוליטיות-מדיניות, קיבלו את אישורו של משה נובומייסקי להקים ישוב בשטח מפעל האשלג שלו בצפון הים.

ראשית, בתחילת 1939, נשלח למקום משה אייזיקוביץ’, חבר רמת רחל כדי לבחון אם ניתן להכשירו לגידולים חקלאיים, באמצעות הדחה במים מתוקים באופן שיצדיק הקמת ישוב.

תוצאות הניסוי היו חיוביות וראשוני חברי בית הערבה, חברי תנועת הנוער מחנות העולים של הקיבוץ המאוחד וביניהם דוד קורן, הגיעו למקום. בתנאים קשים, בחום לוהט ובבידוד, כשהם חשופים לפגיעתן של כנופיות ערבים, חפרו קורן וחבריו ערוגות והזרימו לתוכן מים מהירדן, אשר שטפו את המלחים הרווים בקרקע. הם עבדו בפרך בפריקת אשלג שהגיע על גבי דוברות מבריכות האידוי שבסדום. הם אפילו הקימו מפעל לייצור בלוקים של קרח, כדי לשרוד בלהט המדבר.

הקיבוץ המבודד והמרוחק מעיני הבריטים, שימש בסיס לאימונים של הפלמ”ח, כולל תירגולים באש חיה. חברי בית הערבה אף סייעו לאנשי הפלמ”ח בהברחת עולים יהודים מפרס, עיראק וארצות ערב נוספות, שחצו את הירדן לא הרחק מהקיבוץ.

בשנים אלו דוד קורן יוצר קשרים בין הקיבוץ לערבים בסביבה ובעבר הירדן. החיים בקיבוץ נכנסים למסלולם. קורן וחברתו חנה נישאים ונולד להם בן גדעון (שנהרג, לימים בתאונה בבית הערבה), עוד
משפחות חדשות מוקמות, ילדים נולדים, הקיבוץ משגשג מעל המצופה. אולם, ב- 15 למאי 1948  עם תחילת מלחמת השחרור, מתקבלת פקודה לפנות את בית הערבה.

ב- 20 לחודש מאי, י’ אייר תש”ח, נעזב קיבוץ בית הערבה ולוחמיו האחרונים הפליגו בדרך הים לסדום.

גם עם פינוי בית הערבה, דוד קורן לא פסק מפעילותו ליישוב ולפיתוח הארץ. הוא היה ממקימי קיבוץ גשר הזיו, היה ברבות הימים לחבר כנסת מטעם המערך, כיהן כראש המועצה האזורית סולם צור, היה ממייסדי המכללה האקדמית גליל מערבי, והיה בין מדליקי המשואות בטקס בהר הרצל.

בשנת 1994 היה קורן חלק מהמשלחת שיצאה לבית הלבן לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן, כאורחו של יצחק רבין.

ובאשר לקיבוץ בית הערבה – הוא הוקם מחדש 32 שנה לאחר הפינוי הטראומטי, תחילה כהיאחזות על ידי גרעין נח”ל, שאוזרחה בשנת 1986 .

משנת 2000 הוא יושב בנקודת הקבע שלו ועדיין מוקיר תודה לקורן ולחבריו.